צעיר שננשך ע"י כלב בילדותו יפוצה בכ- 165,000 ש"ח

1.         התביעה בגין נזקי  גוף לפי סעיף 41א' לפקודת הנזיקין, נ"ח בגין נשיכת כלב את התובע, יליד 1989. האירוע קרה ביום 16/10/00 כשהיה התובע בן 11 שנים.

2.         בא כוח הנתבעים לא חלק על עצם הנשיכה, עך טען, כי התובע באמצעות הוריו, לא הרים את נטל הבאת הראיות להראות, כי הכלב היה של הנתבעת מס' 1 ולחילופין חלות ההגנות נשוא סעיף 41ב' לפקודת הנזיקין.

            היחיד שהעיד בתיק זה על עצם אירוע הנשיכה, היה התובע. אף כי הוגשה תלונה למשטרה ע"י אמו של התובע ובין יתר הנחקרים, נחקרה גם הנתבעת מס' 1.

            לאחר ששמעתי את עדותו של התובע והתרשמתי מעדותו, התרשמתי כי הוא ידע לשייך את הכלב לבעליו, שכן חברו דני גר ליד בעלי הכלב ( עמ' 9 לפרוטוקול).

            בהעדר עדות נגדית ולאור התרשמותי מהתובע, שבעת עדותו היה כבן 16, אני מאמינה לו שידע לשייך את הכלב לבעליו, שהיא הנתבעת מס' 1.

            על כן, אני דוחה את טענת ההגנה שלה עדר יריבות.

3.         בא כוח הנתבעות טוען, לחילופין, להגנות לפי סעיף 41ב' לפקו'ת הנזיקין, לפי החלופה של התגרות. מסקנה זו מבקש בא כוח הנתבעות לגזור מכך שהתובע לא העיד אף אחד מחבריו לאופן קרות הנשיכה, אך הוא סיפר שאמר לכלב שלא הכיר להיכנס הביתה.

            נדמה, שקריאת דברי התובע אינם מעידים על התגרות.

            התובע העיד, שהוא וחבריו היו בגינה של הבית של החבר דני והכלב נכנס לגינה של הבית של החבר דני והתובע אמר לכלב "שייכנס לבית והוא לא הגיב לי, לא ראיתי שום תגובה, הלכתי, ואז הוא רץ מאחורי ותקף אותי" (עמ' 9 לפרוטוקול מול שורות 25 - 27). הגם שאין לדעת מה גרם לכלב לתקוף את התובע, ההגנה על פי סעיף 41ב' לפקודת הנזיקין אינה יכולה להיות מוסקת מחסרים בראיות התובע. על פי עדותו של התובע, הכלב היה חופשי ועבר לתוך הגינה של החבר דני. לפיכך, נטל הבאת הראיות שהתובע התגרה בכלב, נופל על כתפי הנתבעת מס' 1, שלא העידה ולא הביאה ראיות כלל. אמנם העובדה שיתר הילדים לא העידו יכולה לשמש כנגד התובע. אולם משהעיד התובע, כי הכלב היה חופשי, הוא הרים את הנטל שהיה פוטנציאל לתקיפת הילד, לאור הוראות סעיף 41א' לפקודת הנזיקין. בהעדר ראיות נגדיות, ההגנה בנקודה זו נדחית.

            לפיכך, הנתבעת מס' 1 אחראית לנזק שנגרם ע"י הנשיכה, לאור הוראות סעיף 41א' לפקודת הנזיקין.

4.         לחילופין, טוענים הנתבעים, כי התובע אשם באשם תורם, כי היה על התובע להתרחק מהכלב ולא לנסות לסלק אותו משטח הגינה של דני.

            התובע העיד כי הכלב נכנס לשטח הגינה של דני, עת הוא וחבריו שיחקו שם בגולות. כשהוא בא ללכת, הוא אמר לכלב להיכנס לבית וכאשר הוא נוכח לדעת שהכלב מתעלם ממנו, הוא החל ללכת משם (עמ' 9 לפרוטוקול).

            אני השתכנעתי מעדותו של התובע, שאמר לכלב להיכנס לבית, כי רצה לצאת מהגינה של הבית של דני וכאשר נוכח לדעת שהכלב מתעלם ממנו, הוא ניסה את הדרך השניה של התעלמות, דבר שלא עזר לו. התובע היה מלכתחילה בגינה של הבית של החבר דני, היכן שהכלב לא היה אמור להיות. היות הכלב משוטט חופשי, גם בין שתי הגינות, מהווה רשלנות של הנתבעת מס' 1. לא מצאתי בהתנהלות התובע רשלנות תורמת. גם לילד בן 10. על כן את הטענה לרשלנות תורמת, אני דוחה.

5.         הנזק

            התובע, כאמור, יצא מהיכן שהיה לכיוון הכביש והכלב התנפל עליו מאחור ונשך אותו בחלקים שונים, כולל באוזנו השמאלית. כתוצאה מכך, חלק מהחלק התחתון של האפרכסת, ננשך לחלוטין והתובע  נותר עם חלק חסר, עובדה שהאם ראתה כאשר הוא שב הביתה. נסיון להשתיל את החלק כשל. התובע שהה בבית החולים מיום 16/10/00 ועד 28/10/00. התובע שהה בביתו ולא חזר לבית הספר, סה"כ, במשך חודש.

            התובע טוען לנזק בגין הפגיעה באוזנו, המהווה פגיעה אסטתית שהוא מעמיד על 15% וכן נכות פסיכיאטרית שהוא מעמיד על 10%.

            כמו כן, נתבעו נזקים מיוחדים וכאב וסבל, נזק לא ממוני.

6.         נכות רפואית

            כל צד הגיש חוו"ד בתחום הפלסטיקה, עם הסכמה באשר לאחוזי הנכות (10%), אך לא לגבי האפשרות בניתוח לתקן את הנזק לחלוטין (עמדת פרופ' מלר מטעם הנתבעים).